יום חמישי, 17 במאי 2018

אחרי 25 שנים בעיתונות, מתוכן 11 השנים האחרונות ככתב המדיני של "ישראל היום", אני עוזב וחוצה את הקוויםאהיה יועץ התקשורת של יאיר לפיד, יו"ר מפלגת "יש עתיד". 
זה פוסט פרידה (מהעיתונות). אני אף פעם לא כותב פוסטים ארוכים כאורך הגלות. הפעם חרגתי ממנהגי.
ברור לכם, שזהו צעד מאוד משמעותי וקשה עבורי. העיתונות הייתה עד היום חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. חלק ממי שאני. 

אברהם, אבא שלי עבד בעיתון "הג'רוזלם פוסט" וכילד הייתי מצטרף אליו למערכת העיתון בשכונת רוממה בירושלים. בקומת המרתף של העיתון היה ה"מזנון של העיתון", קפיטריה שבה העובדים אכלו צהרים בדרך כלל, או ירדו לשתות קפה ולהירגע. אבא היה שולח אותי לשם עם "תלושים" שהיה מקבל עם תלוש המשכורתעל כל תלוש היה ציור: על אחד של צלחת עם אדי חום, על שני ציור של בקבוק שתיה ועל אחר  זה שהיה האהוב עלי ביותר, תלוש עם ציור של גלידה. 
אבא שלי ידע תמיד איך לשמח אותי: הוא הוסיף לי עוד תלוש של גלידה. הייתי רץ במדרגות לכיוון המזנון, בוחר טילון וניל ומיד מזנק לעבר החלון שהשקיף מהמזנון על בית הדפוס. החלון הזה היה משקיף לנוף מרתק: מכונות דפוס שתמיד עבדו. המראה היה מהפנט. מכונה ענקית שבולעת לכרסה גליל נייר לבן ועצום, מריצה אותו אל תוך כמויות של דיו וקוצצת ממנו עותקים חמים של עיתון. בשעות שאני הייתי מגיע לשם, זה היה בדרך כלל המוסף של מחר, או של סוף השבוע. אבל הזיכרון הכי חזק משם, הוא הריח. וואוו, ריח של בית דפוס, זאת התמכרות. 
אבא היה הולך לענייניו בקומות העליונות, אבל אף פעם לא מיהרתי למצוא אותו. תמיד מצאתי עניין בבניין הזה. אחרי המזנון ואחרי התצפית לעבר בית הדפוס, הייתי מטפס חזרה לקומות העליונות. אל החדר עם מכונת הדפוס המגושמת והגדולה, שהייתה מחוברת לקוי החשמל והטלפון ופלטה את הידיעות מסוכנויות הידיעות ומכתבי השטח והדפיסה אותם במהירות עצומה. 
בעידן ההוא שלפני האינטרנט, הפושים של אתרי החדשות וקבוצות הווצאפ הסודיות - להיכנס לחדר הזה (שאגב תמיד היה ממוזג בקור מקפיא) הייתה חוויה עצומה ובלתי נשכחת. "לא לפרסום!!! לידיעה בלבד!!!" זעקה שם כותרת הגג. "שני חיילי צה"ל נהרגו סמוך לביירות", בישרה הכותרת. אני עמדתי ליד המכונה, ממתין לעוד ועוד פרטים שזרמו והודפסו. "פרטים נוספים מיד", נכתב שם. והראשון שראה את המידע הסודי הזה, הייתי אני. אחר כך הבנתי כי למה שאני מרגיש, יש שם וקוראים לזה "השליטה במידע" ו"ידע הוא כוח"וכמה דקות אחר כך, נכנס משהו מבוגר, בטח היה עורך החדשות, תלש את העמוד החדש של המידע ונכנס איתו למערכת. מידע שבגללו התכנסו העורכים, הכריזו על ישיבה בה "הפכו את העיתון" וסדר היום הציבורי השתנה באחת. כבר אז היה לי דיי ברור, שאני רוצה להיות שם כשאהיה גדול, בחדרים הללו, במסדרונות הללו, בדרך שמובילה את המילים והמשפטים אל בית הדפוס שכל כך אהבתי. 
אחרי כמה שנים, הגעתי במדים ונשק למחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם. אבא גסס שם מסרטן הריאות. "אז מה תעשה כשתהיה גדול?" הוא שאל אותי. עיתונות, או קולנוע, עניתי לו. מה הקשר בין עבודה לבין קולנוע? הוא ענה, קצת מאוכזב שיש עוד אופציה שנצמדה לעיתונות. 
בגיל 22 כבר עבדתי ככתב. תחילה במקומונים בירושלים, אחר כך עברתי ל"מעריב", שם עבדתי 10 שנים. למדתי שאין דרך טובה יותר להכיר אנשים ואת החברה הישראלית מאשר לשבת עם האנשים ולשמוע מה יש להם לומר. מה הם חושבים. מה הם רוצים. מה הם חולמים. מה כואב להם ומה הם חושבים שצריך לשנות. 
התחומים שלי היו רבים ומגוונים: כתב אזורי  בכל מרחב ירושלים, כתב תחומי  חרדים, מתנחלים, שירות בתי הסוהר. במערכות תוססות, בנוסף לתחומים המרכזיים, פועלים גם ככתב מחליף לתחומים רבים אחרים וטעמתי כמעט מהכלהחוויות מכל אותן שנים, הן רבות ומקומם לא בפוסט הזה. הן סיפור אחר ולמקום אחר. ממעריב התגלגלתי לעריכה, לאתרי אינטרנט ולבסוף ל"ישראל היום". עיתון חדש שקם מאפס והייתי בו מיומו הראשון. עמוס רגב, שערך אותי במעריב, צרף אותי גם לעיתון שערך. האמנתי שיש מקום לעיתון אחר, עיתון ימין. התרגשתי מהרעיון ליצור מקום חדש וששתי לאתגר התחרותיות. 
החוויות שלי מימי ממעריב  החיים עם אוכלוסיות בעימות, ביקור קבוע בהפגנות, תאונות, פיגועים, תככים פוליטיים, עוולות, לצד הקשבה וניסיון לעזור לאוכלוסיות שבחושך, לצד אירועים המוניים, כנסים וימי עיון, השתנו לחוויות של "ישראל היום" שהיו בזירות אחרות: תהליכים מדיניים, דיפלומטיה, התנהלות הממסד, ביקורים ממלכתיים בחו"ל, אסטרטגיה ופוליטיקה - הרבה פוליטיקה. 
לאורך כל 25 השנים הללו בעיתונות, הרצון לדעת, עם היכולת לספר סיפור, תוך האהבה לכתיבה, השתלבו היטב עם הדחף להיצמד לאמת. לתקן עולם. לחשוף עוולות. להוקיע את הרע והרעים. 
לדווח כדי שלכולם יהיה חלק בשיח הציבורי. כדי שהבקרה על הכוח תהיה אפקטיבית ושהכוח לא יהיה משחית. 
מה למדתי עם השנים הללו בעיתונות? להיצמד לעיקרון של ללא משוא פנים, ללא מורא. תמיד להיות סקרן. תמיד לבדוק. ושוב לבדוק. לשאול שאלות. להבין שגם אם אין צורך, אין תחליף לשטח. שחייבים לראות בעיניים. שחייבים להיות אמיצים כדי לעשות את העבודה הנכונה. שיש חובה לבחור צד: את הצד של האמת. כל יום לקום מחדש ולהבין שבבוקר הכל נפתח מחדש. שמחר עיתון חדש ועוד דקה ידיעה חדשה באתר. שעם כל האגו והכבוד, אני לא הסיפור ולא המרכז. וכשכוחה של העיתונות הוא רק כשסולדים מהקלישאות. 
עולם התקשורת שנכנסתי אליו לפני חצי יובל, השתנה באופנים רבים. המהפכה שבו מטלטלת ואכזרית. והיא עדיין בעיצומה. הרשתות החברתיות, האינטרנט, הגישה לחומרים טלוויזיוניים בכל עת בהזמנה מראש או ברשת, כוחה המתחזק של תמונה על המילה, כל זאת כבר ידוע ומוכר. 
ריבוי הערוצים, נגישות למידע וביזור הדעות הם ברכה. עכשיו דווקא יותר מאשר בעבר יש מקום לתקשורת אחראית, ממוסדת, מקצועית, שפועלת לפי יסוד האמת ונאמנה לו
בשנים האחרונות העיתונות תחת גלים של מתקפה. אויביה רבים, בעלי עוצמה ואלימים. אפשר לראות את הקו המחבר הברור בין הניסיון לפגוע בתקשורת לבין הפגיעה במדינה (שכן פגיעה בתקשורת היא פגיעה בעמודי היסוד של הדמוקרטיה, שהופכים את המדינה שלנו למה שהיא). יש גם המנסים להחריבה מבפנים. כולם נלחמים על דעת הקהל. למרות זאת, בתקשורת יש עיתונאים רבים שהם לוחמים. הם חזקים וזה צריך לעודד כל אחד ואחד מכם. גדודים, גדודים של סוכני אמת. אני מאמין שהם ינצחו. אל תתנו להם להפסיד. 
אז למה עזבתי? בשוק המצומצם של התקשורת רווית המתח וההשפעות הזרות, מרחב התמרון והיכולת לפעול כשחקן משפיע ועצמאי, הלך ונשחק. יכולתי להמשיך ולכתוב בנחת ולהישאר באזור הנוחות שלי. אולי אפילו לבלות עוד קצת עם הילדים. אבל איזה עולם נשאיר להם? כזה שבו הנוחות מכופפת ועדיפה על המוטיבציהלשנות?  
שנים הייתי חף מכל זהות פוליטית. לא כי הסתרתי אותה, כי היא פשוט לא הייתה שם, כחלק ממערך השיקולים או ההחלטות שלי בתור עיתונאי. שמעתי וראיתי את נציגי כל גווני הקשת. רבים, רבים מאוד, נמצאים שם כדי לעבוד, כדי לקדם אינטרסים ציבורים, כדי לתקן את המעוות וחשוב לזכור את זה, כי הריקבון הוא לא גזירת גורל והטוב עצום ורב.  
מהחודש הבא אהיה כבר במקום אחר. היום אני מסכם שנים מקסימות של עבודה עם אנשים מקצועיים ונפלאים שפגשתי בדרך ולכולכם אני אומר, תודה ושלום. אני מקווה שאת מה שלמדתי בשנים של עבודה קשה, אקח בחוכמה בדרכי החדשה.